בוקר יום הכיפורים
אני בצום דייג – כבר כמעט חודש של יציאות ללא דגים, חלקם אף ללא סימן חיים בים. זו העונה, זו השנה, הכל נכון אבל אני רוצה דגים.לאחר עונה בה תפסנו ואכלנו דגים בבית על בסיס שבועי קשה להתרגל לשינוי בדיאטה, לפני כשבועיים אפילו קניתי דגים הביתה, לראשונה מאז שהתחלתי לדוג.
השעה 0545 ואני טס על האפניים במרכז הכביש. אין אף מכונית, הילדים עוד ישנים, הרחובות שקטים, בתור מי שגדל בקיבוץ, יום הכיפורים תמיד ייתחבר אצלי לשכול ולמלחמה הרבה לפני העניין הדתי.
אני מכבד אנשים שבוחרים לצום ולהתענות, אינני מכבד את העובדה שהעינויים על חטאינו מושלכים על בעלי החיים. מה הטעם להתהדר בדת הומנית שמקדשת את החיים אם הקדושה מושגת באמצעות קורבנות.
אור ראשון כבר בשמיים, הים רגוע ודי רדוד עם מעט גלי חוף. פה ושם עננות קצף נוצרות ונעלמות בתוך חצי דקה. אני לא ממהר להטיל את הדמוי, במקום זאת אני מתבונן בדריכות ומחפש את האיזור העסוק ביותר בחוף, זרמים חוזרים, גלים ואדוות, עכירות מסויימת וחוסר שקט על פני המים. פסיכולוגיה של טורפים- לא מסתתרים באמצע קרחת היער, תמיד בצללים, באיזורים המסולעים, מתחת לקצף, המקומות מהם ניתן לעקוב אחר הטרף עד שזה מגיע לטווח תקיפה.
המחשבות לא חדלות מלהציק לי, מנהג תרנגול הכפרות אינו מובן לי, מדובר בשחיטה אכזרית, עריפת ראשו ושפיכת דמו (וכל זה שלא על מנת לאוכלו) של בע”ח אומלל שעבר התעללות במהלך כל חייו ועתה ייזרק לפח בסיום הטקס. מנהג פגאני, אכזרי וברברי שצריך לחלוף מהעולם ויפה שנה אחת קודם.
חטאנו אז נעניש את הטבע, איפה הקדושה כאן….
לאחר זיהוי הנקודה אני מתמקם על סלע שטוח, קרוב אך לא קרוב מדי לשפת הים, מסמן מראש את האיזור אליו עליי למשוך את הדג על מנת להוציאו מהמים ומתחיל לעבוד.
אני מטיל לעומק, 30 מטרים מעבר לאיזור התקיפה המיועד, זה אף פעם לא רעיון טוב לזרוק את הדמוי ישירות לקצף, צריך למשוך את תשומת לב הטורף מרחוק, כמו חיה פצועה שמתקרבת בצליעה למארב.
למה שלא נכפר עם קרפיון? ביום הכיפורים נשחרר אותו לבריכות בקיבוצים ובכינרת עם כל הצרות שלנו ונאכל אותו בראש השנה שאחרי- טקסיות, מעגליות, טבע, תשליך וכפרות- הכל שם…
לאחר מספר הטלות אני מבחין בצל חום אפרפר ומוכר מגיח מאחורי אחד הסלעים במים. הדג עוקב עם אפו בצמוד לדמוי כמו ממתין לפניקה ולניסיון הבריחה, אני מנער את הדמוי ומאיץ לתוך הקצף ובתוך שניות הדג תוקף, מראה השפריצים על המים וחבטות הזנב של הלברק משחרר פרץ אדרנלין מבורך ואני נדרך אך לא נלחץ, נותן לדג להשתולל ולהתחיל לשחות עם הדמוי בפיו ואז הוק סט ארוך ויש נעילה…
אולי יונה? נקנה יונה מהמגדלים, נסובב אותה סביב ראשינו וראשי ילדינו ונשחרר אותה לחופשי. יש כאן מספיק סמליות וטקסיות, הומניות, כמיהה לשיחרור במקום פחד מעונש, ויונת שלום שנושאת איתה את כל חטיאנו לשמיים….
הדג נלחם על חייו, אבל הסצנה כבר נכתבה ותוכננה היטב, אני יורד לשפת המים לנקודת ההוצאה שבחרתי מראש, אני מבחין שהנעילה חזקה, קרס אחת בפה ואחת בלחי, הסיכוי היחיד לאבד את הדג הוא בשל טעות אנוש… לא הפעם, הדג נשלף אחר כבוד מהמים ואני עולה חזרה לסלע השטוח שלי, לברק בוגר בגודל מכובד לסביבה, כסוף ומנצנץ לאור השמש העולה…
ההחלטה לשחררו התבשלה במוחי במהלך כל הדייג, בצמוד למחשבות על מנהג הכפרות המגונה. אודי לצידי כבר מצלם את הדג ולמרות שברור לי בדיוק לאיזה מתכון יתאים הדג וכמה ישמח את זוגתי, אני נושק למצחו, מסובב אותו סביב ראשי, לוחש “זו כפרתי” ומשלח אותו לחופשי.