שאריות של מוזיקה ים תיכונית נישאות על גבי רוח מזרחית נעימה ומלטפות את אזני ואת גבי, מישהוא חגג כל הלילה ומסרב לחדול.
החוף רדוד והים רוגש, מספר גולשים חרוצים כבר בדרכם למים, חולקים איתי את ההתלהבות מסוואל סתווי ומסודר.
אני מגיע רגוע, מסייר לאורך הרצועה ובוחן את הנקודות.
דיונות הקיץ עדיין כאן, סותמות את הבורות ומשנות תכניות, בקרוב תגיע סערת החורף הראשונה שתסחוף אותן מכאן, לא ברור לאן.
מינימום טווח הטלה נדרש- 40 מטרים, רוב הכלבים והפופרים ישארו בתיק היום, ג’יגים וניקלים יאלצו לשאת בנטל. חששם של דייגי החוף מהתקעות בסלעים, מוביל לעבודה מהירה ולא יסודית מספיק עם הג’יג מהחוף. התוצאה- גילגול מהיר מידי שרק מחצית מדגי המטרה יכולים לעמוד בו.
הרשתות במים מזכירות לי את החג הקרב, כל פישר עם רשת פורס אותה לפני החג בניסיון למצות את פוטנציאל הרווח הגלום בדגי ים על שולחן החג. כשף וכדייג אני חש אחראי לעליה ביוקרה ובביקוש של דגי הים, היה עדיף לו כולם היו נצמדים לגפילטע קרפיון מסורתי, חיוור, רירי וריחני.
הגולש מאתר למעני את הנקודה הטובה ביותר להטלות, “פיק סוואל” הם מכנים אותה אם אינני טועה. הגל עולה בצורה מסודרת, מתפתח יפה ומתקפל לתוך עצמו. הלברקים משתמשים באותה הנקודה לצבירת מהירות ותקיפה בשבירה.
בזמן שאני ממתין לתורי לתפוס את הגל אני מבחין ברשתן אוסף באיטיות את רשתו, הוא עסוק, הרשת עמוסה והשלל נאה. הקהל דורש גיוון והרפתקנות בתפריטים, דגים מקוריים מטרואר מקומי, מי הכניס להם לראש שזה עדיף? האם באמת עדיף לרוקן את חופינו ממעט הדגים המקומיים מאשר להטיס זנים ג’נרים ממצרים ומסנגל? האם החתימה האקולגית של גידולי הבריכות כולל השינוע של הדגים באמת חמורה יותר מחיסול טוטאלי של הדגה המקומית?
תורי הגיע! הגולש המשיך לאורך החוף ופינה את הנקודה. אני מטיל את הג’יג הרחק מעבר לשבירה, מופתע מהמרחק היעיל. השקעתי מזמני ומכספי עד שהשגתי איזון והתאמה בין משקלי ההטלה והאקשן של המקל, משקל וגודל הג’יג, עובי החוט ועומק השפולה. בשילוב עם המזרחית בגבי כל האלמנטים מתאחדים ביעילות קטלנית.
אני מניח לג’יג לשקוע עד לקרקע החולית, הסלעים קבורים מתחת לדיונה ואין חשש מהיתקעות, אפילו החזרתי את המשולשת האחורית למשחק.
שתי הקפצות איטיות תוך גילגול עצל ואני מבחין בצללית כהה רודפת בתוך הגל, הוא המתין שם, כל הזמן הזה, ללהקה או לדג בודד ותמים שיחלוף מעליו, בטח נבהל מהצללית של הגלשן אבל בחר להמתין לתורו כמוני.
ההזדהות מפצלת אותי, ככל שטירגטתי ולמדתי להכיר את הלברק, כך גדל הכבוד לדג ולאורחות חייו, לעיתים אני שמח יותר לראות שהוא שם ומגיב לשיטותי מאשר לתפיסה שלו. “ברח!” אני לוחש לו, “מולי עוד יש לך סיכוי אבל מול הרשת או דייג אחר אתה אבוד…”