עם ההגעה לחוף הקור מכה בך ללא רחם, אצבעות קפואות של רוח חושפות את המרווחים בין החולצה למכנסיים, בין הכפפה למעיל.
מאוחר מידי לתקן את הלבוש, רק הליכה מהירה ואופטימיות זהירה ימנעו ממני לחזור לאוטו ולהדליק את החימום.
דייגים מנקדים את קו החוף לכל אורכו, עטופים בחרמוניות וצעיפים, הם נראים כאילו קפאו במהלך הלילה, ניצבים במקומם כמו עמודי מזח ישן שנחשפו.
אנחנו חולפים על פניהם בהליכה מהירה, מדי פעם מציצות אלינו זוג עניים עייפות מתוך החריץ בין הצעיף לכובע, עיניים שרוטות מקור ומיואשות מהמחסור בדגה. אחדים מהנהנים, אחרים מתעלמים לחלוטין וחלקם אף שולח מבט של “תתקדמו אין מה לחפש כאן”.
לאחר כקילומטר של הליכה מאומצת העצמות מתחילות להפשיר, זרימת הדם לאצבעות מתחדשת ומקרינה דקירות קטנות של כאב. הדייגים התמעטו, המרווחים בינהם גדלים, אפשר להתחיל לסרוק את השטח.
הים עובד, אמנם בירידה אבל גובה הגלים מגיע ל80 סנטימטר והזרמים חזקים.
הסוואל מסודר עם הפוגות של 6 שניות בין הגלים.
אשליות של התרחשות נצפות במרחק 50-80 מטר, באיזורים בהם הגל החוזר מאבד מעוצמתו ונכנע ומתערבל עם עוצמת הגלים הנכנסים.
לאחר קריאת השטח וזיהוי האיזורים הפוטנציאלים להתגודדות הטרף, אנחנו מתאימים את הדמויים למצב הים, טווח הוא שם המשחק היום, לחצות את ה”בלגן” בקירבת החוף ולהגיע לאיזורים הרגועים שמאחורי הגלים.
ג’יגים ובובות גדולות, מינימום 25 גרם.
באחת ההטלות אני מרגיש נגיחה בדמוי, בתוך הגל העולה. מיד אחריה נעילה ניעור וריפיון מוזר, הגומבר תקף את ראש הבובה וחתך את החוט בביס אחד. אני מוותר על הלידר, אין זמן, אין סלעים בחוף והראות כל כך נמוכה שאין טעם להסוואה. מחבר כבל פלדה באורך 20 סנטימטר וג’יג 25 גרם בצורת טיפה, קרס משולש למטה ואסיסט מעל. הג’יג שחוק לגמרי אבל ניתן עדיין לראות כתמי צבע וורוד בין כל הקילופים והשריטות.
הטלה לקצה הטווח שתי הקפצות ונעילה, משהו זועם וחזק ננעל במרחק 90 מטרים מהחוף, זאת הולכת להיות הצגה. השותף מניח את הסט שלו בצד ומתחיל לצלם…

בזה אחר זה ננעלים 5 דגים, הם תוקפים בכל הכח וננעלים חזק. משועשעים מהסיטואציה, אנחנו לוקחים את הזמן, מצלמים את הנעילות ולא מנסים “לפרק” את הלהקה.

דייגים, כמו שחפים, מזהים פעילות מרחוק ואחרי 3 נעילות אנחנו כבר מוקפים בז’רז’רנים שמנסים את מזלם, ללא היסוס אנחנו מעדכנים אותם בטווח הרצוי, בג’יג המומלץ ובסגנון העבודה.
דייגים רעבים שבילו את כל הבוקר בים ללא תוצאות נוטים להיות פזיזים ולחוצים, דייג פזיז ולחוץ יאבד יותר דגים ויחטוף פלונטרים שרק יתסכלו אותו יותר…
אנחנו מתחילים לחוש שובע וחמלה על הלהקה ומחליטים להתקפל, הדייגים שהתקבצו סביבנו מביטים עלינו בהשתאות. איך עוזבים להקה במים? עד שיש דיג אתם הולכים? אנחנו בשלנו, מצלמים מספר תמונות עם השלל ומתחילים בהליכה הארוכה חזרה לחניון.

בדרך, אנו נתקלים בתזכורת מעציבה על מצב הים, גוויה של צב חום ענק, בן 18 לפחות לפי מספר הקוביות על השיריון, סביב רגלו כרוך חבל של רשת עמידה וצווארו כבר מנוקר ומכורסם.

קשה שלא לדמיין את מאבקו להגיע לפני המים ולשאוף אויר בעוד חבל הרשת בגפה הקידמית מונע ממנו כל סיכוי להישרדות. האם מת בלילה בחשיכה או באמצע היום כאשר הדבר האחרון שראו עיניו מתחת לפני המים היתה השמש.

החמלה על הצב גולשת לתוך התיק ולשקית השלל שעל גבי. אין כאן סתירה. יש בי חמלה על הצב אך לא על השלל, את הדגים דגתי באופן סלקטיבי ובררני, הקפדתי על מגבלת שלל, גודל מינימום וציוד הולם, למרות שאי שם שוחה לו גומבר עם דמוי בפיו שבטח מציק לו, אני מתנחם ביכולת ההישרדות של הדג ומקווה שהצליח להשתחרר מהקרסים הנעוצים בבשרו.
ובעוד הדגים ישמשו לארוחה ויזכו לכבוד אחרון והערכה, הצב מת סתם, ללא יעוד וללא מטרה. שלל לוואי של דיג לא מבוקר שנרקב על החול.

בערב, אני עוטף את הדג בגלימת מלח ומכניס אותו לתנור

לאחר האפייה המלח מתגבש לסרקופג שרק מכות פטיש יצליחו לפתוח. משום מה אני נזכר בשיריון הצב ומעט מרירות מתגנבת לחיך, רגע לפני הארוחה.