שוב הפרטים הקטנים עושים את ההבדל

מיום שלישי כבר מזהה את הפונטציאל של שישי אחר הצהריים- הנתונים מצויינים- עלייה של הים בשילוב עלייה בלחץ הברומטרי (בדרך כלל זה הפוך), גלים 0.6 מטר עם הפרשים של 6 שניות. הפרשים כאלו מבטיחים הפוגות בסדרות הגלים ורגיעות של כמעט 20 שניות אחת למספר התקפות גלים.

הרוח…נו מה חשבתם שהכל דבש?! רוחות של 20 קמ”ש (10 קשר) עם משבים של 26 (13 קשר). אבל מה איכפת לדגים מהרוח.

בוחר ציוד שמתאים לתנאים ולנקודה-

מקל 10-30 סלטיק- אורך 3 מטר- fast action -אורך שיאפשר לי לעמוד על הסלעים הגבוהים ולא לחטוף שפריצים מהגלים. ואקשן שיאפשר תגובה מהירה ונעילה בטוחה בים עובד.

רולר מהיר- שימאנו ררניום 3000 שפולה שטוחה ליציאת חוט מהירה. 6 מיסבים לגלילה מהירה למניעת פלונטרים ברוח.

חוט- כאן יש דילמה- ברוחות חזקות חוט עבה מידי תופס הרבה רוח והטווח מתקצר, מעמיס 16 ליברות 8 גידים PE1.5 חוט דק יחסית לחוזק. מקריב קצת ביטחון (חוט דק נקרע בקלות מהסלעים) בכדי להשיג טווח ראוי.

בדרך אני עוד מתלבט לגבי בחירת הציוד אבל הרוחות שמכות בי עם הגעתי לים ושבירת הגלים הרחוקה מאששות את ציפיותי. בקרבת החוף הים מכונת כביסה אבל מטווח ה-25 מטרים הסוואל עדיין מסודר. האקשן ברחוק, אין ספק.

בבחירת הציוד ויתרתי מראש על הכלבים והג’יג’ים הקטנים ונצמדתי למינוים ארוכים- זיפבייטס 123F כסוף קשת, מריה צ’ייס 105 ראש אדום, דואו טייד מינו SLD לבן, וג’יגים- סירייד blue blue 20 קשת וכסף. דמויים בהירים ובולטים שמתאימים לים עכור ועובד ומשקלים מעל 15 גרם בשביל הטווח.

רק חבל שלא בדקתי את הקרסים…זה יעלה לי ביוקר.

השעה 18:00, שמש חזקה, ים עכור, מתחיל לעבוד עם הבלובלו על ה-70 מטר. מדמיין טרחונים במרחק.

כעבור כרבע שעה מזהה קבוצת טרחונים קטנים (300 גרם+-) נסים על נפשם במרחק 20 מטרים מהחוף, אין הרבה טורפי חוף שטורחים לרדוף אחר הטרחונים הזריזים והחשוד המיידי הוא גומבר בוגר.

מחליף לדואו וזורק מעבר לרתיחה (אין טעם לזרוק על המרדף, הם כבר מזמן לא שם) שני גילגולים ואני מרגיש ניעור, עצירה והרולר מתחיל לזמר, קשה לעמוד את הגודל על הסלטיק הקשוחה ואני ממתין בסבלנות למופע האקרובטי של הדג על מנת לקבל אינדיקציה. הים הגועש מכניס הרבה אנרגיה בדגים והגומבר עולה לאוויר לגובה של מטר, מרחף במאונך וצולל חזרה, זנב קודם. הבנתי… מעל 2 קג, בדיוק הגדלים שמשחרים לטרף בים עובד. הדג שוחה באלכסון ונוגח ללא הרף, אין ספק שכבר נדקר מקרסים בעבר והוא יודע כיצד להשתחרר, הריפיון בחוט מאשש את חששותי, הקרס הקדמי מיושר לגמרי ועוד אחד שבור, עונש על הזנחה…

מאוכזב אך מעודד אני ממשיך בהטלות, כל דייג מכיר את תחושת ה-“זאת היתה ההזדמנות ועכשיו אפשר ללכת הביתה”, אבל עוד מוקדם, השמש בזוית טובה והשקיעה רק מתחילה.

הרוחות נרגעו מעט והסוואל המשני נעלם, יש רק סוואל אחד עכשיו, מסודר וארוך עם רגיעות יפות בין הגלים, אני מחליף ל123F, דמוי שהפיל כבר את כל סוגי הדגים, עובד איתו לאט, שלושה גילגולים ומכה, שלושה גילגולים ומכה, מזמין את אורח הכבוד העצל לנגוס, והוא נוגס! בדיוק חצי מטר מימין למשטח הקצף, אורב לצד הזרם כהרגלו. אנין ספק בנעילה של הלברק, לא עצבני מידי, נחוש, ולרוב נתקע במקום במקום להוציא חוט. אני פותח עימו במשא ומתן עדין, תן קצת, קח קצת, מאתר מבעוד מועד את נקודת ההחפה, אין לי כוונה להניף אותו ואני הולך על בטוח. אבל כאן אני עושה טעות של טירון- מתוך הרגל לדוג מגובה אפס, אני שוכח שאני עומד כ2 מטר מעל פני הים, על הסלעים, ובנוסף אורך המקל שעד עתה שיחק לטובתי מתחיל לעבוד נגדי- אני מרים את השפיץ… קצה המקל נמצא למעלה משבעה מטרים מעל פני הים (גובה הסלע+ הגובה שלי+ אורך המקל)  והזוית החדה עובדת לטובת הדג…

בלילה, לפני השינה בתחקיר אירוע אני מבין את גודל הטעות. במאבק עם דג, עם לברק במיוחד, אני תמיד שומר את השפיץ למטה, לפעמים אפילו מתחת למים ויוצר זוית ישרה שמאלצת את הדג לשחות לכיווני. הנפת המקל כשהדג בקרבת החוף ובתנאים הנתונים פשוט שלפה את הקרסים החוצה…

מספיק טעויות ליציאה אחת, אני מחליט להתקפל, הטבע ניצח, דווקא בניתי על דג לארוחת ערב, עכשיו צריך להפשיר עוף.