נגיחות בלי ריצות, הייתי בטוח שזה לוקוס, ואז שיכשוכים על פני המים כמו לברק- מקובל עלי.
משהו הרגיש מוזר, השפריצים והצללית היו של דג מעל קילו והכח – של לוקוס 400 גרם…
כשראיתי סוף סוף את הראש לא האמנתי- גומבר, בלי ריצות בלי קפיצות, תיארתי לעצמי שהדג חולה… לאחר הוצאת הדג מהמים הסיבה נגלתה לעין- לפחות חמישים אחוז מאיזור הבטן היה חסר…! משהו נתן ביס לדג הזה, ביס שלא היה אמור להשאיר אותו בחיים ובכל זאת וכנגד כל הסיכויים שני צידי הבטן התאחו לגמרי (העור נסגר) חלק קטן מאיזור הפציעה היה חשוף ומייד הבנתי שאת הדג הזה אני לא אוכל, מספר תמונות מהירות וניסיון שיחרור, הדג אפילו לא מפרפר… מת כמו מסמר בארון קבורה. כאב לי הלב עליו, עדיין כואב- שורד אמיתי שהרוויח את שארית חייו המוגבלים ביושר עד שהגיע 123F וסתם עליו את הגולל.
בהטלה הבאה אני מקבל פלונטר רציני ועוצר לתיקונים, מחשבה מוזרה אומרת לי שאין לי זכות להמשיך ומשהו בקארמה מרגיש דפוק. אני מתעקש ומשחיל את החוט מחדש, קושר את הדמוי ושם לב שהחוט מלופף על השפיץ, מניח את החכה ושולח יד לשפיץ ופתאום טראח! משהו הפיל את החכה למים והרולר בתוך הגלים, אני תופס את המקל ולתדהמתי רואה חתול עם הדמוי בכף הרגל- אווווצ’… מנסה לברוח. באינסטינקט של דייג אני נותן הוק סט ומנסה למנוע מהחתול לברוח כדי לשחרר אותו…מי שיצליח לדמיין את התמונה יתפוצץ מצחוק. החתול מתפרע וקופץ לבין הסלעים, החוט נקרע, החתול בורח ללא הדמוי והצליל המחליא של דמוי שנופל לבור בין הסלעים נשמע בבירור…קלינג קלינג קלינג.
מסקנות-
לא לז’רז’ר חתולים
מותר לשחרר גם דגים גדולים, במיוחד כאלו שנראה ששרדו כבר מספיק בשביל לצאת לפנסיה. אגב בבדיקה לאחר המוות נמצאה גם קרס 0/4 שבורה, נעוצה עמוק בתוך הלשון של הדג.
סליחה ומחילה ותודה לים שמלמד אותנו מאיפה משתין הדג או לפחות על מי הוא משתין
תקשיבו לקארמה.