פעם הגשם גרם לי לרצות להתכרבל במיטה. היום אני מדמיין את עצמי על הסלע השטוח מול הים, עטוף מעיל גשם, כובע צמר וכפפות. הרשת פתוחה לצידי והמקל ביד.
גשם על המים מטריף את הדגים, הראות יורדת ורעשי הטיפות מעוררים את אינסטינקט הציד.
בקרוב תסתיים עונת המעבר והחורף הקצר שלנו ישתקע, מזג האויר יתיצב על צידו הקודר, הסחף מהרחובות יתנקה והטורפים יכנסו.
את מרבית דגי החורף שלי תפסתי בשקט שלפני הסערה, בחלונות הקטנים בין מטח למשנהו. כשהכל סביב נרגע לפתע, הטיפות זולגות במורד האף ואפילו האויר מחליף את צבעו.
משום מקום מגיעה התקיפה, אגרסיבית, ממהרת להספיק לפני שישוב הגשם, כאילו מפחדת להרטב.
תוך שניות הדג כבר בחוץ, מבולבל, מפרפר, בערך כמו שארגיש אני אם אפול לפתע למים.
את המנה העיקרית לערב כבר הכנתי, השארתי את הסיר על אש קטנה לפני שיצאתי לים. אין לי צורך בדג הזה, כלומר, אני צריך אותו בים, רוצה אותו בים, מתרבה וטורף ותוקף, מטריף דייגים אחרים ברתיחות ומעקבים, לומד ומחכים מתפיסה לתפיסה.
הוא חולק איתי סלפי וחוזר לגדול.

כל שאיפות הדייג מתמצות בשניות ספורות, ברגעים קטנים וקצרים של מאבק מוחות מול יצור עם מוח בגודל ציפורן. ועדיין אנחנו חוזרים ונלחמים ולעיתים אף מפסידים.
לך תסביר את זה למי שאינו דייג.