elad
זה מתחיל בריח, בתדר מסוים הנישא במשב רוח קריר. רוב הקיץ לא יצאתי לים, לא היה טעם או שלא היה זמן, וכשהיה זמן וטעם לא היה לי חשק, משהו דעך, הריגוש החיפוש קהו קצת ואיבדו מקסמם.
ימים ארוכים העברתי על מרפסת ביתי, מביט בצמרות העצים ומחשב את עוצמות וכיוון הרוח, בודק את עוצמת וזווית הגלים ומוותר על היציאה. אבל הפעם, אולי בגלל הריח, אולי בזכות יצר נדודים קדום, אני אורז את הציוד ומדווש לכיוון הים.
על הסלע אני עומד ועובד בתנועות מכניות , כמעט מנותק מההוויה, כאילו אין שאלה של אם, רק מתי, והיכן.
המונוטוניות מרגיעה ואני נותן לשלווה לחלחל לתוך עצמותי, לשייף את הפינות החדות. רסיסי מלח רטוב נוחתים על פני, והים שולח גל מלטף אל ירכי, גל מנחם הנושא בתוכו דרישת שלום מהמעמקים וכאילו אומר לי, גם אני כאן, ממתין, נושם, חוזר שוב ושוב על תנועותי, ללא ציפייה ועם מעט מאוד תקווה.
היו ברווזים בנחל הבוקר, וחץ של ציפורים נודדות בשמים, תמיד האמנתי שמתחת לציפורים, במעמקי הים, נודדים הדגים. אני מדמיין כיצד אני מגיע בהטלה לסביבת הלהקה, ואחד הדגים הסקרנים, מהמעגל החיצוני, מסב עין רטובה אל עבר הספלאש של הדמוי במים, ומתוך דיגדוג הרעב והשיעמום מהנדידה הארוכה, מחליט לבדוק את הבריה המשונה שחצתה את מסלולו.
האם הוא מבין מיד שנלכד? או שלוקח לו רגע להתעשת? האם הוא מצטער ששבר מבנה? אילו היה יכול היה צועק לבטח בעודו מסב את עינו הרטובה אל עבר הלהקה המתרחקת, המום מעצמת הכאב שננעץ בלחיו ובגחונו. הדג מזנק באויר בניסיון נואש לנער את המפגע מפיו, מנסה לפלוט את הטרף הפוצע בגרונו ופולט על הדרך את הדגיגים הקטנים שבלע זה מכבר, את סעודתו האחרונה.
ואילו אני, על הסלע, בקושי מתרגש, כל שצפוי שיתרחש סופו שיתרחש, והנה הוא מתרחש.
כמו במהלך כל תפיסה, עוצמת הים והגלים מתעצמת במהלך המאבק, הים כועס על הפרעת השלווה וההרמוניה ומתרה בי לוותר ולשחרר, משהו קדום נידרך בי, אינסטינקט ילדותי, הדג שלי! אני תפסתי אותו ואני אביא אותו אל החוף, הוא שלי!
אני מביט בדג המפרפר על הסלע ותחושות ריגוש וריקנות מתחלפות בי בו-זמנית. האדרנלין, שבעבר הגיע לפסגות אדירות והיה מציף את כל חלקי גופי במהלך ואחרי תפיסה, בקושי מורגש הפעם, מדולל בתחושת ריקנות, יש דג אחד פחות בים, ואני האחראי הבלעדי.
הים שולח גל אחרון, מתחכך בתחינה לרגלי כמו חתול מתחנף, מפציר בי להחזיר לו את ששיך לו, אני לוקח צעד אחורה מהסלע, חוזר למהות היבשתית שלי, כאן אני מחליט! כאן אני חלק מהטבע והטבע הוא אכזר!
מתוך הצטדקות פנימית אני מתחיל לחשוב על מתכון מתאים, על כבוד אחרון לדג, הרי יכולתי לקנות דג מת בשוק, לאמוד את שעת המוות ודרגת הטריות ולפתור את הדילמה כולה. אבל הנה אני כאן על הסלע, משחיל סכין חדה אל ביטנו ומרוקן אותו מאיבריו הפנימיים. זוגתי תשמח, ולפי גודלו של הדג, גם חבר נוסף שישתתף בהתענגות על הבשר.
הלהקה חלפה לה, וגם הציפורים הנודדות כבר לא נראות באופק, לא היתה כל התעכבות, לא פרצה שום מהומה בקרב שותפיו לנדידה, כמה מהם יגיעו למחוז חפצם וכמה יפלו בדרך?
אני חוזר למרפסת ולמשב הרוח, מנסה לתפוס שוב את הריח החמקמק, את האות לצאת לדרך ולנדוד אל הים.
